אודות

הרקע - בית הספר לרפואה

מחקרים מראים שההחלמה בנויה מרכיבים רבים. הטיפול הרפואי עצמו הוא מרכיב עיקרי, אך נוכחנו לדעת כי הזמן המוקדש למטופל, תשומת הלב, החלוק הלבן, היד המלטפת וכמובן תמיכת המשפחה, והתמיכה במשפחה - לכל אלו חלק חשוב מאוד בהחלמה.

הרעיון - החלטתי לצאת לדרך

מפעל הכרובית שלי החל את דרכו ללא שם, וללא חזון. החלטתי שבפעם הבאה שאהיה מאושרת אעשה משהו קטן בשביל האחר. בחלוף שבועיים הייתי מאושרת מאוד והחלטתי לעשות מעשה, התחלתי לבשל.

בחג הראשון, עת הייתי סטודנטית שנה ג', בישלתי לבדי לשש משפחות. חשבתי שזה חד פעמי, אך הדמעות בעיני מקבלי האוכל הבהירו לי חד משמעית שאת המנגינה הזו אי אפשר להפסיק.

התפריט - בזכות הפרויקט למדתי לבשל

רציתי לתת "אוכל עם נשמה". לזניה טעימה, ולא קמח וסוכר בארגז. רציתי שהמשפחות תוכלנה לשמוח בארוחת החג, ולא רק לשבוע. שהתחושה תהיה שלמישהו באמת אכפת, שהם לא לבד.

כל משפחה במהלך הפרויקט קיבלה שני ארגזים. באחד קופסאות עם אוכל מבושל ארוז היטב (קייטרינג אמיתי), ובשני מצרכים רבים, יין, פירות וירקות למהלך החג. עוף בתנור, פילה אמנון, פשטידות, קציצות בשר, אנטיפסטי, סלט ירקות, עוגות ועוד ועוד. זה לא היה ארגז לנזקקים! היה זה משלוח מנות גדול שהצהיר "אנחנו אוהבים אתכם!".

המשפחות - מאחדות למאות

בחג הראשון פניתי לחברה שעבדה ב"עזר מציון" אשר הכירה לי שש משפחות. לכל משפחה סיפור לא ייאמן אחר.

מחג לחג, עלה מספר המשפחות ל-20, ל-40 והמשיך לעלות ולעלות.

חולים שפגשתי במהלך לימודיי בהדסה וסיפורם נגע לליבי, הוספו לרשימה. עובדי רווחה ברחבי ירושלים פנו אליי עם מקרים שצורכיהם תאמו לפרויקט - אנשים שלא יכולים לבשל בעצמם מפאת נכות או מחלה, קשישים בודדים, ניצולי שואה וקורבנות אסון. אט אט נערמו השמות. ככל שגדל מספר המבשלים והתורמים, הגדלתי מספר המקבלים. היום מעל לחמשת אלפים בני אדם (קשישים בודדים ומשפחות שאינן יכולות לבשל) מקבלים מכרובית ארוחת חג.

איך הכל התחיל

איך במטבח ביתי קטן מכינים ארוחה לאלפי אנשים?

קניתי קערות ענק, השגתי סיר גדול של 30 ליטר, ובהמשך סיר של 70 ליטר. פיניתי את הרהיטים מהסלון, למעט הפסנתר שכוסה בסדין להגנה עצמית מפני נזקי הבישול. אף על פי שאינני דתיה, אך כדי שגם משפחות דתיות תסכמנה לקבל ממני אוכל, בוצעה הגאלת כלים.

פניתי לשכנים בבקשה להשתמש בתנורים שלהם, ופיזרתי מגשי קציצות לאפיה בכל תנורי הבניין במשך יממה ללא ההפסקה. כנ"ל לגבי מקררים. קניתי וקיבלתי מאות ארגזי קרטון ואלפי קופסאות פלסטיק ובהם נארז האוכל.

לכל בעיה שצצה ניסיתי למצוא פיתרון יצירתי, ולא ייאמן כמה רבות היו הבעיות. כמה מלחיץ כשלרגע נראה שאין מספיק אוכל. כמה הפחיד אותי לשכוח משפחה, שתחכה ללא בוש לארוחה שהובטחה לה. כמה תחושת האחריות הייתה גדולה. בסך הכל רציתי לעשות משהו קטן וחד פעמי.

מעולם לא נשכחה משפחה, למרות הכמויות. מעולם לא חסר אוכל, להפך. מעולם לא הייתה לנו בעיה שלא הצלחנו לפתור. אם יש מקום בלב - יש מקום לכולם.

הגיוס, הארגון, הבישול - חלקי בפרויקט

גיוס תורמים שיקנו את המצרכים (מדובר בעשרות אלפי שקלים בכל חג, כשהכסף עצמו לא עבר דרכי כלל. כולם קנו בעצמם כפי תרומתם והביאו אליי את המצרכים).

איתור משפחות, הכנת כרטיסי ברכה, מתנות לילדים, מציאת נהגים, חלוקה למשפחות.

ובין כל אלו, בכל חג דאגתי תמיד להכין בעצמי מנות כמספר המשפחות - כך שבכל בית ובית תהיה לפחות מנה אחת שהכנתי במו ידי שלי. כן, בחג האחרון הכנתי 400 מגשים של קציצות בשר.

המבשלים - מהכנרת ועד הערבה

בתחילה, כאמור, בישלתי לבדי. היו רק שש משפחות והסתדרתי בכוחות עצמי.

בהמשך התדפקו על חלוני משפחתי וחבריי ואמרו "גם אנחנו". כולם רצו לטגן איזה שניצל, לאפות עוגה.

המעגל הלך והתרחב, החלו לפנות אליי חברים של חברים, ובהמשך אנשים שכלל אינני מכירה. כולם שמעו על הפרויקט מפה לאוזן, ורצו לקחת חלק. התרחבנו לאזור המרכז, ובהמשך לשפלה ולדרום. איש יקר ממושב פארן התעקש להטיס לנתב"ג 200 ק"ג של פלפלים כתרומה, קיבוצים לחופי הכנרת ארגנו משלחת ובאו לתת מתנות לילדים. נציגות מקרית שמונה מגיעה כל חג אלינו, עם משלוח מהצפון. כל הארץ כרוביות כרוביות.

המקום והזמן

עשרות נהגים מתנדבים אספו את המנות מבתים ברחבי הארץ, וכל האוכל שאנשים בישלו בבתיהם הגיע לביתי בירושלים, שכל חדריו הפכו מטבח אחד גדול לקראת החג. אצלי בבית היו מתנדבים רבים, ויחד סידרנו בארגזים את האוכל. לכל משפחה צורף כרטיס ברכה, לעתים זר פרחים או עציץ, ותמיד תמיד מתנות לילדים. צעצועים חדשים, ספרים. טרם כניסת החג חולקו החבילות על פי רשימת כתובות בשכונות ירושלים. 

אחרי שמונה שנים בירושלים, חזרתי למרכז הארץ עם התעודה, ותוך כדי תורנויות (או להיות) בבית חולים, אני ממשיכה לבשל. הפרויקט עבר איתי דירות רבות, בעין כרם, ברחביה, בראשון לציון ובתל אביב.

גדלנו וגדלנו, ולאחרונה, הבית שלי הפך קטן לפרויקט (עד 200 איש עוד הסתדרתי, אבל 5000 זה יותר מידי, וגם נוספו למשוואה בן זוגי, הילדים שלנו ושני כלבים...). עברנו להתארח במקומות גדולים, לאחרונה בשבט צופים בחולון.

מילה אחרונה על ליבי

לא קל לבשל ארוחה ל 400 משפחות ואלפי בני אדם. לא קל לתמרן בין הסירים לבין בחינות חשובות, ואפילו בחינות הגמר שלא אחת היו סמוכות עד מאוד לחגים. ואם חשבתי שזה קשה, בהמשך זכיתי להפיק את פרויקט כרובית שבוע לפני החתונה שלי, שבוע אחרי לידה ואפילו בסוף החודש התשיעי, כשאני כבדה ועייפה, אבל תמיד, גם כשהיה קשה עד בלתי אפשרי -
נהנתי מכל רגע, התרגשתי עד דמעות של ממש - והיה לי ברור שמוכרחים להמשיך לנגן